הביטוח הלאומי נגד נפגעי תאונות עבודה
אחת מתאונות המקצוע הנפוצות אצל נגרים היא קטיעה חלקית של אחת מאצבעות כף היד. עובדים בסביבה רועשת, עלולים לסבול מחרשות בדרגה זו או אחרת וכך ברשימה ארוכה של מקצועות, העובד נמצא בסיכון מקצועי לפגיעה במהלך עבודתו.
אחת ה”הגנות” המרכזיות שהיו עד כה לעובדים, היה הביטחון ש”המוסד לביטוח לאומי” יתמוך בעובד שלא יפגע מבחינה כלכלית בנוסף לפגיעתו הפיזית וזאת בעזרת תשלום “דמי פגיעה בעבודה” לתקופת ההחלמה ותשלומים חד פעמיים או קצבאות עבור נכות שנגרמה לו במהלך וכתוצאה מעבודתו. זו היתה המשענת הכלכלית העיקרית של עובד שכיר או עצמאי שנאלץ להפסיק את עבודתו עקב פגיעה בעבודה.
בשנים האחרונות, ככל הנראה בהשפעת “נערי האוצר” וגזרות הקיצוצים,המוסד לביטוח לאומי הפך ל”משענת קנה רצוץ” כשהוא הולך ומאבד את זכות קיומו כמוסד שמטרתו להעניק ביטוח סוציאלי לעובד שנפגע.
מגמת הקיצוץ בזכויות עובד שנפגע, החלה ביולי 2003 כאשר שווי המענק הניתן לעובד שנפגע ונפסקו לו עד 19% נכות, קוצץ משווי של 70 קצבאות לשווי של 43 קצבאות ובמילים אחרות המענק קוצץ בכ-40%.
באפריל 2005 הוכנס סעיף 84 א´ בחוק הביטוח הלאומי שמשמעותו שינוי יסודי בתנאים שהעניקו פיצוי לעובדים ששמיעתם נפגעה מרעש בעבודה. סעיף זה, חיסל כמעט לחלוטין את זכותם של עובדים לקבל פיצוי כתוצאה מרעש בעבודה.
באפריל 2006 שוב שינו בביטוח הלאומי את התנאים לקבלת פיצויים לנפגעים בעבודה. במקום זכאות למענק למי שנקבעו לו 5 עד 19 אחוזי נכות, הוחלט כי המענק יינתן רק למי שנקבעו לו 9 עד 19 אחוזי נכות. התנאים החדשים, השאירו מחוץ למקבלי המענקים אוכלוסיה גדולה של נפגעים, למשל קטועי אצבע( בעיקר נגרים) שנכותם היא רק 5% או קטיעת חלק מהלשון שגם היא על פי החוק “שווה” רק 5% נכות או קיצור של עד 2 ס”מ ברגל שעל פי החוק היבש משמעותו רק 5% נכות. כל אלה נותרו לאחר שינוי החוק מחוץ למקבלי הסיוע מהביטוח הלאומי.
האם בכך תמו הקיצוצים והגזרות? כנראה שלא. על פי המידע שבידי בביטוח הלאומי מתכננים להחמיר עתה בקריטריונים לפיהם בעיות גב יוכרו כתאונות עבודה.
כיצד מצליח הביטוח הלאומי, בעידוד משרד האוצר לקצץ כל העת במענקי נפגעי תאונות עבודה ואין מוחה בידם? התשובה פשוטה “ארגון נכי תאונות עבודה” מאגד רק את אותם נכים הזכאים לקצבה חודשית, כלומר נקבעה להם נכות של למעלה מ-19% . ארגון זה הקים לפני מספר שנים “קול זעקה” כאשר קיצצו לחבריו 4% בלבד בדמי הקצבאות החודשיות וכעבור שנה, הוחזר להם הקיצוץ. לעומתם, כל יתר נפגעי תאונות עבודה שאינם מאורגנים ואין להם “לא אבא ולא אמא” שילחמו עבורם קל ונוח לפגוע בזכויותיהם.
הדבר מוכיח שוב לצערי את התיאוריה, שרק לקבוצות חזקות ומאורגנות יש את הכוח והיכולת להילחם על זכויותיהם. אבל האם זו מדיניות הרווחה המתקדמת שהמוסד לביטוח לאומי אמור לקיים? האם לחלשים אין זכות קיום? מי יעורר את זעקתם של נפגעי העבודה “הקלים” שהביטוח הלאומי מקצץ כל העת בשיטת ה”סאלמי” בזכויותיהם הבסיסיות?
אנו עורכי הדין, המתמחים בנושאי הביטוח הלאומי, נמצאים יום יום בחזית המאבק הזה, אנו רואים את נכי תאונות עבודה נשחקים בגלגלי הבירוקרטיה של המוסד לביטוח לאומי. נאבקים לקבלת זכויותיהם, מנסים להרים את ראשם לאחר ה”שבר” שנגרם להם כתוצאה מהתאונה. אנו שותפים למלחמתם הקשה לקבלת הפיצויים וידנו קצרה מלהושיע מול “מכת הקיצוצים והגזרות” המונחתת על ציבור חלש זה. לא נותר לנו אלא לבקש מראשי הביטוח הלאומי והאוצר : אל תפגעו עוד בנכי תאונות עבודה.
